פרסומת

יום שלישי, 13 באפריל 2010

קטעים מכתבה מעניינת על שואת וגבורת יהודי יוון

"יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי | אש בדרכים שורפת

מאת לאה איני

77 אלף יהודים חיו ביוון לפני השואה. הם נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה ורק כעשרת-אלפים מהם שרדו. ובכל זאת, המוסדות האמונים על חקר השואה לא מרבים לעסוק בהם. ספר חדש שהוציא משרד החוץ היווני מתקן במעט את המעוות

 

אפשר, וראוי גם, לבדוק כיצד מתוך 115 אלף ספרים על השואה שמצויים בספריית יד ושם, רק 34 רשומים תחת הערך "יוון", ותחת הערך "סלוניקי" ישנם 17 ספרים בלבד (לרבות עבודות הנצחה של בתי ספר), והחדש שבהם הוא מ-1999. על "לודז'" ישנם 106 ספרים, 28 מהם מהעשור האחרון. בעניין הזה גם ראוי לבדוק כמה מידע יש על סלוניקי במרכז המידע על השואה של יד ושם. בדקתי: על סלוניקי שנוסדה ב-315 לפני הספירה ויהודים ישבו בה מאז המאה השלישית לפני הספירה, ישנם שניים וחצי דפים. על "וילנה", שראשיתה במאה ה-12, יש ארבעה דפי מידע. המעוניינים ישלימו את חסך מאות השנים היהודיות ביוון, שוודאי עיצבו את יהודיה עד השואה בספרו של מארק מאזוור, "סלוניקי, עיר של רוחות" (עם עובד, 2008).


גם בתחום החינוך המצב די עגום: "סלוניקי היא עיר הנמל השנייה בגודלה ביוון, והעיר הראשית בצפונה של המדינה. היו שכינוה 'ירושלים דה בלקן' (הדגשה שלי, ל"א)", כותבת אפרת בלברג בנספח בן שישה עמודים ששמו "יהודי ארצות הבלקן בשואה", מתוך "חומרים חינוכיים" (יד ושם, 2010), המוצע כלמידת רשות בלבד לתלמידי החטיבה העליונה ואשר ממנו יבחרו המורים רק מדינה אחת מבין שלש המדינות הנדונות במסמך.
תאמרו: זה הכל עניין של מספרים. היו יותר יהודים בפולין, למשל, ולרוב הצער הם הושמדו יותר. ואולם איזו מדינה מתוקנת אמורה להידרש למספרים כשהיא מתקצבת זמן ומשאבים למפעל שעיקרו חקר רצח כל בני עמה המושמדים ותיעוד קורותיהם? אלא אם כן, שומה על יהודי יוון, שסטטיסטית מעל 90% מהם הושמדו, וסלוניקי היתה המרכז היהודי הספרדי הגדול ביותר באירופה עד לשואה - ובין המאות ה-16 ועד ה-18 גם ללא כחל וסרק המרכז היהודי הגדול באירופה! - אכן לחקור את עצמם; כשם שקומץ היהודים החיים כיום ביוון תרמו להקמת קתדרות לחקר שואתם וקורותיהם באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל, ומפירות החוקרים יאוזכר מפעל העדויות שיזם הפרופ' שמואל רפאל, ואשר כונס בספרו "בנתיבי שאול".

 היהודי החדש

כאמור, 77 אלף יהודים חיו ביוון טרם הכיבוש הנאצי, מאורגנים ב-25 קהילות. הגדולה שבהן, שכונתה "ירושלים דה בלקן", או כהגדרת המשורר האנוס שמואל אושקי "עיר ואם בישראל", היתה קהילת סלוניקי שמנתה כ-56 אלף יהודים, רובם צאצאי גירוש ספרד.

סלוניקי, שידעה כיבושים, מגיפות, שריפות ורעב, היתה בעברה אימפריה של הוויה קוסמופוליטית נדירה, ותרבות תוססת של סובלנות אנושית שהוכתרה כמרכז יהודי דובר לאדינו בן 450 שנים! ואכן, גם אחרי ששיחררו היוונים את העיר מהשלטון העותמאני ב-1912, היהודים נטלו חלק בזירות החברתיות, המדינאיות והצבאיות של יוון, טוען הספר, ומאזכר חברי סנט כמו אברהם בן-ארויה, וקצינים יהודים כמו הקולונל מרדכי פריציס, גיבור המלחמה נגד האלבנים.

הספר מתאר גם את שגשוגה של האינטליגנציה היהודית: עיתונים שיצאו בלאדינו, צרפתית ויוונית, תיאטרון יהודי, משוררים וסופרים, תנועות סוציאליסטיות וציוניות, הוצאות לאור, ספריות עשירות, רשת ענפה של בתי ספר ומוסדות עזר לקהילה, רבנות מפוארת, רופאים ובנקאים.

יהודי יוון היו חזונם בפועל של דוד בן גוריון והתנועה הציונית: הם היו "היהודי החדש". בימה של סלוניקי היו דייגים יהודים, בנמלה סווארים יהודים, וכשנחו בשבת - שבת הנמל!;

בבתי המלאכה בסלוניקי, שבחלקם הגדול היו בבעלות יהודית, עבדו פועלים יהודים, וברחובותיה התגלגלו סבלים יהודים שריריים לצד עגלונים יהודים, וכולם מאורגנים בהסכמים סולידריים שכובדו עד תום בימי צרה. וכ"שותפי גורל" לאחיהם הנוצרים, כפי שהם מכונים בספר, המנטליות שלהם אכן היתה ים תיכונית. הם חגגו את החיים באוכל טוב, בשירה, בריקוד, במוסיקה, בבידור, בארוס ובספורט.

בדפי זיכרונות שופעי חיוניות שקיבלתי (בעקבות ספרי האחרון, "ורד הלבנון") מבתו של יעקב כהן, יהודי סלוניקאי שעלה לישראל לפני השואה, הוא כותב על מתאגרף יהודי בשם דוד, שכינויו "מצ'יסטה", אשר סבב בסלוניקי כשתליון ענק של מגן דוד משתלשל על חזהו. מתאגרפים אלו העניקו אחר כך עוד טיפת חיים לאסירים, יהודים כנוצרים, שצוו לצפות בהם בזירות האיגרוף שבהן בידר עצמו האס-אס, כשהם מתאבקים מול בריונים אוקראינים, ושוו בנפשכם, מנצחים!


לא, לא היו כיהודים האלה בגולה: הם לא היו חלושים, לא מתבדלים, וגם לא נאלצו לבחור בין דת לבין השכלה. הם ינקו את ההרמוניה שבדמה של סלוניקי, ומיזגו רוח וגוף. "עיר יהודית שאין כמוה בעולם וגם לא בארץ ישראל", כתב בן גוריון באחד ממכתביו, על השנה שבה למד בסלוניקי. כתב ושכח.


זרות מסוימת
חור שחור יש בספר גם בעניין השתתפות היהודים בתנועות ההתנגדות ביוון. או נאמר כך: גבורתו של הקולונל פריציס לא היתה חד פעמית. יורשיו - גם אם אינם נכללים באתוס הלאומי היווני - היו נערים ונערות יהודים משכילים, שאם חברו בחלקם לקומוניסטים היוונים על רקע אידיאולוגי, הרי שעם הכיבוש הגרמני, שהפך אותם לבני בלי בית, עלו להרים להילחם בכובשי ארצם. תרומתם היתה מכרעת: שריקה קפטאניסה בת ה-17 הנהיגה חיל נשים משלה נגד מטרות גרמניות, ואומץ לבה עשה לו כנפיים. כמוה הפליאו בגבורתם עוד רבים, וביניהם דייזי קרסו ומרקו קרסו. אך פעילותם התבטאה גם בהוראה למקומיים, כולל הוראה לנשים, לצד שירותי תרגום, אספקה, רפואה, סיוע חקלאי, דפוס מחתרתי, והפעלת קשרי חוץ עם הבריטים והאמריקאים. בשיאם, יחד עם יהודים נוספים מארצות הבלקן - כדברי הפרופ' סטיוון באומן מארצות הברית, ביום עיון על יהודי יוון שנערך באוניברסיטת חיפה ב-2002 - נמנו בתנועות ההתנגדות היווניות כ-10,000 יהודים.


והנה עוד מחיקה: שורות ספורות מקדיש הספר "יוונים באושוויץ-בירקנאו" לכיבוש הגרמני ביוון, וליוון המחולקת בין איטליה, גרמניה ובולגריה; וגזירה כמעט שווה גוזרת תומאי בין אתונה שבידי האיטלקים, שיחד עם מנהיגים ואנשי רוח אתונאים סירבו למסור את יהודי העיר; לבין סלוניקי, שבה רוכזו רוב היהודים, ואשר למעט מעשי הצלה אחדים של בני העם היווני, ובשתיקה כמעט מלאה של הממסד היווני, נמסרו גם נמסרו לגרמנים. תחת זאת, "מתחיל" הספר מהשילוחים, מדלג על ימי הכיבוש הארוכים שבהם נעצרו חברי מועצת הקהילה היהודית, מדלג על סבל היהודים שהופקעו מרכושם ורוכזו בגטו ברון הירש;

וכן נשכחת ביזת הספריות הפרטיות והציבוריות של בתי הכנסת של סלוניקי, שממכמניהן הקימו הגרמנים ספרייה לחקר היהדות. הספר גם מדלג על השבת השחורה ביולי 1943, שבה 9,000 מיהודי העיר בגיל 18-45 הושפלו יום שלם בכיכר החירות, ועוד ועוד.

הגרמנים נכנסו לסלוניקי באפריל 1941. אך התקנות נגד היהודים יצאו אל הפועל רק בסוף ינואר 1943. "הגרמנים חשו בזרות מסוימת במפגשם עם היהודים הספרדים", כותבת דובלון-קנבל. ואמנם, התעודות מלמדות כי הגרמנים עצמם הבחינו בשוני שבין היהודים האשכנזים לספרדים, והשהיית היוזמה הגרמנית נגדם אף הניעה את האנטישמי היווני לסקריס פאפאנאום לכתוב תלונה לקונסוליה הגרמנית: "בכל ארצות אירופה ובבלקן מזמן ננקטו צעדים... להפוך... היהודים לבלתי מזיקים. רק ביוון ובמיוחד בסלוניקי נותרו היהודים ללא פגע". פאפאנאום הזדרז לקבול.
ב-15 במארס 1943 יצא המשלוח הראשון של יהודי יוון לאושוויץ, ובעקבותיו עוד 19 משלוחים. נסיעתם של 2,800 בני אדם הדחוסים בקרונות בקר ללא אוכל, עם דלי אחד למים ואחד לצרכים, ועם עצירה אחת, ארכה שבעה ימים. בשביל יהודים אלו ההשמדה החלה ברכבת. רק כ-10,000 מכלל יהודי יוון שרדו.


נאחזים בשפה
"במחנה ריכוז... האשכנזים לא האמינו שאנחנו יהודים... למה היינו חזקים, שזופים מהשמש של סלוניקי... 'טפו, הגרקוס, היוונים האלה' אמרו עלינו היהודים מפולין שדיברו יידיש, ואנחנו פחדנו, למה חשבנו זה גרמנית... שום מלה לא הבנו ממה שצעק האס-אס, ורק על זה חטפנו מכות" (אבי, יצחק איני, מהספר "ורד הלבנון", ומהחיים).


יהודי יוון מצאו עצמם מושמים בכל תחנות המוות של אושוויץ-בירקנאו של טרם הכבשנים, כעובדי כפייה במחנה בונה, בזונדרקומנדו, בתזמורת של אושוויץ. אלא שהחירות והגאווה המולדות בהם, יחד עם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, לצד יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבולנות ליזום, להסתדר ולקנות עוד רגע שישרוד את השאול, העניקו להם עד מהרה נוכחות של הישרדות אחרת. חלק מהנשים היווניות עבדו במחנה קנדה שעסק במיון הבגדים והחפצים של היהודים שהובאו במשלוחים. הנרייטה מולכו מסלוניקי מספרת על עבודתה בו, ומוסיפה את שהיה צו הקיום: "כל אימת שיכולנו גנבנו חפצים... כשמצאנו חשבונות של בנק גרמני קרענו אותם בפחד לגזרים... וכשמצאנו פעם מזוודה עם דולרים, שמרנו אותה, ובכסף שחילקנו בינינו שילמנו לאנשים שהיו להם קשרים חיצוניים".


ייחודם של היהודים היוונים התבטא גם במנהגם לשיר, והגם שהדיבור היה אסור בין האסירים, עודדו הגרמנים את שירתם. "החלפנו את מלות השירים שנעימתם היתה מוכרת לגרמנים בשביל להעביר מסרים ולשמור על המורל", מספר חגואל לאון מסלוניקי. אך לפעמים העברת מסר באמצעות השירה היתה גורלית. הגרמנים מיקמו את הכבשנים הרחק משטחי המחנה, ושיכנו את אנשי הזונדרקומנדו (אסירים יהודים שנכפה עליהם לעבוד בתחום מתקני הרצח, תאי הגזים והמשרפות) בחדרים שמעל התנורים כדי לשמור על סודיות. ואולם יהודי יווני בעל קול חזק שר יום אחד מכבשן מספר 6: "נערות יווניות שיכולות לשמוע אותי... טרה לה לה לה... כאן, בארובות שאתן רואות למעלה, מתחולל בית החרושת למוות הנורא ביותר... אלפי יהודים ... נופלים ללהבות... ואני יודע שאשרף גם... נערות יווניות בבקשה... אם תצאו מכאן בחיים... ספרו לעולם". ברי נחמיה, שעבדה במחנה קנדה והאזינה לשיר, אומרת שתזכור אותו עד יום מותה.


האחווה בין היהודים היוונים גם היא היתה לשם דבר. מעטים היו האסירים ששימשו בתפקידים מצילי חיים. אך אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס-אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". החרה-החזיק אחריו דוקטור ליאון קונקה ששימש כרופא בבית החולים של אושוויץ 3 (וממחנה ברגן-בלזן יש לציין את הרופא ד"ר אללוף, כפי שלמדתי מקוראת ניצולה). באופן אבסורדי גם קבוצת יהודים מקורפו ש"נבחרו" לזונדרקומנדו כדי לזרז את השמדת יהודי הונגריה, ובחרו לסרב, כלומר למות, האריכו ולו במעט את חיי אותם הונגרים. אך העדות העזה ביותר לייחודיות יהודי יוון מצויה בספר "הזהו אדם?" של פרימו לוי, ששהה במחנה בונה כשנה. בונה, הסמוך לאושוויץ, היה בית החרושת של חברת "אי-ג'י פארבן", ושימש כמחנה עבודה בכפייה לאלפי אסירים יהודים ונוצרים. העיד לוי: "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית החרושת, הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים, הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".


ואמנם, לא בכדי היה בונה למחנה המזוהה ביותר עם יהודי יוון. בנו אותו 200 יהודים מסלוניקי שהגיעו לאושוויץ במשלוח השמיני ובתום שנה מיום בנייתו כבר שהו בו כ-3,000 יהודים יוונים. "המחנה היה בגודל סלוניקי", מספר ב"יוונים באושוויץ-בירקנאו" ברוך סבי, שעבד במחנה יחד עם אחיו סאם במשך שבעה חודשים. אך עבודתו של יעקב חנדלי שחפר מנהרות באדמת בונה הקפואה היתה קשה יותר, וגם המזון שסיפק המחנה היה הגרוע בכל אושוויץ. עד מהרה אפילו סווארי הנמל החסונים של סלוניקי, שניזונו בעבר מהשמש, מהים ומהשפע של יוון, נמקו בעבודות הפרך של בונה. "הם בקושי שרדו חודש", אומר חנדלי, שניצל בשל ממדי גופו הצנומים, אך איבד שם את אחיו, יהודה ושמואל.

פרימו לוי עצמו כותב בספרו, שאלמלא הועבר מעבודתו כפורק קורות פלדה לתפקידו ככימאי במעבדה, כלומר מוגן מהקור, לא היה שורד בבונה. והוא שב ומעיד: "בבורסה עומדים הסוחרים המקצועיים, איש-איש בפינתו הקבועה. מזדקרים לעין - היוונים. כורעים תחתיהם ולפניהם פנכות מרק סמיך שהשיגו בתחבולותיהם ובכוח הליכוד שלהם, דוממים כמו ספינקס. יוונים מעטים נשארו בחיים. הם תרמו מאוד לאופיו של המחנה ולהיווצרות הניב הבינלאומי - השפה המדוברת כאן. כולם יודעים ש-Caravana היא פנכה, שה-La comedera es Buena, פירושו המרק טוב. המלה המציינת גניבות למיניהן היא Klepsi-Klepsi, ששורשה כמובן יווני. היהודים המעטים הללו, ששרדו מקהילת סלוניקי, הדוברים לאדינו ויוונית, שידם בכל, הם בעלי חוכמת חיים רבה - בעלי תבונה מעשית, שבתוכה מתמזגות המסורות של כל תרבויות הים התיכון. התבונה הזאת התגלגלה במחנה לפעילות שיטתית, מחושבת ומדעית של גניבות, של מאבק על התפקידים הטובים, של קניית המונופול בבורסה ושל תחבולנות. אך עובדה זאת אסור שתעיב על כך שהם מאסו בכל תוקפנות לשמה... הם שמרו בכל כוחם על כבוד האדם. עובדות אלה הפכו את היוונים במחנה לגרעין הלאומי המגובש ביותר ואף האנושי ביותר".

צבעים למרד
"תמיד נשאלתי: מה, גם יהודי יוון היו בשואה? לא רבים המאמרים או הכתבות על יהודי יוון. תמיד בתקשורת מתואר מרד גטו ורשה, תרבות יהודי גרמניה ופולין, האם יהודי יוון לא היו יהודים כשרים?" מתוך רשימתו של דוד כהן בחוברת "לא נשכח" מס' 5, ארגון ניצולי מחנות השמדה יוצאי יוון בישראל, 1990.

דומה שהפרק בספר "יוונים באושוויץ-בירקנאו" הדן במרד הזונדרקומנדו, מחדד יותר מכל את ההבדלים בהתייחסויות ליהודי יוון. לפי משרד החוץ היווני המכבד (גם אם באיחור), את זכר אזרחיו הנאמנים שנספו, דומה שהמרד שאירגנו אנשי הזונדרקומנדו ב-7 באוקטובר 1944 תוכנן ויצא לפועל כשהוא צבוע כולו בצבעי דגל יוון ובשירת ההימנון היווני. זאת ועוד: לפי תומאי, מנהיג המרד שהביא לפיצוצה של משרפה 4, לשליחתם חיים לאש של מפקד הקאפו ושל חייל אס-אס, וכן להריגת חייל נוסף, היה יוסף ברוך, קצין בצבא היווני ביונינה.


ברוך שעבד בזונדרקומנדו, שהיתה המלאכה האכזרית מכל שכפו הגרמנים על היהודים - וניצולים אלו היו אולי הטראגיים ביותר מבין הניצולים - גילה את הוריו בחדר הגזים. זרעי המרי ניצתו. יחד עם יוונים נוספים, שבויים רוסים והקאפו קמינסקי, ובעזרת ארבע נשים מבית החרושת לנשק שהגניבו להם דינמיט, וחרף מיני תוכניות שהשתבשו, המרד (שסופו שנכשל, או כפי שניסח זאת מרסל נג'ארי: "לכמה שניות הם היו חופשיים") יצא אל הפועל עם קריאת הקרב של ברוך. 450 מורדים, מתוכם כ-300 יהודים מיוון, נרצחו ביום ההוא מאש האס-אס, ובהם הקצין יוסף ברוך.


ואולם, לפי הספר "בכינו בלי דמעות - עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים באושוויץ", מאת גדעון גרייף (ידיעות אחרונות ויד שם, 2008) תמונת המרד שמוגשת שם כשהיא מפורטת ומורכבת יותר - שונה מאוד. ועם זאת, גם היא אינה חפה מצביעתה את המרד בצבעי לאום מסוימים וממחיקתם של צבעים אחרים. תחת הכותרת: "המרד האחד והיחיד באושוויץ - מרד הזונדרקומנדו", כותב גרייף: "לגבי אירועים שונים, בעיקר ההרואיים וטעוני הסמליות - קיימת יותר מגרסה אחת. עם זאת מאפשר חומר העדויות... לתאר את השתלשלות האירועים". ובהמשך הוא מציין: "בין הנספים היו רוב יוזמי המרד: יענקל הנדלסמן, יוסל ורשבסקי, זלמן גרדובסקי, לייב לנגפוס, אייזיק קלניאק, יוסף דרווינסקי, לייב פאניץ', יוקל ורובל".
אכן, שום יוסף ברוך. אך פפו-יוסף ברוך, כפי שהוא מוזכר אצל גרייף, שמודה בספרו כי בעקבות היכרותו עם חזן וזקר היוונים החל בכלל לחקור את הזונדרקומנדו, מוזכר בעדויותיהם של בני יוון. בתשובה לשאלת גרייף: "מה ידוע לך על מרד הזונדרקומנדו?" משיב שאול חזן מסלוניקי: "אצלנו היה קצין יהודי יווני, שאותו הכרתי עוד ביוון, פפו-יוסף ברוך. הוא עמד בקשרים עם שני רוסים, שבויים שהוחזקו במחנה. אחד מהם היה קצין אף הוא. פפו והקצין הרוסי הקימו קשר עם המחתרת באושוויץ 1, לאט לאט הם התארגנו והביאו חומר נפץ לבירקנאו. הם הכינו הכל כדי שאפשר יהיה לתקוף ולהימלט. בזמן כלשהו הם סיפרו לנו על תוכניות המרד".
חזרתי למרכז המידע על השואה של יד ושם: "ניצולים מיוון באושוויץ זוקפים לזכותם (הדגשה שלי, ל"א) את פיצוץ משרפה 3; כמעט כל המשתתפים בפעולה נהרגו, שרים את ההימנון היווני". ובכן, צבעי האמת מתאזנים כנראה רק בדבריו של הפרופ' באומן: "ראוי להזכיר כאן גם את ההשתתפות של יהודי יוון במרד גטו ורשה באוגוסט 1944, והתרומה שלהם למרד הזונדרקומנדו באוקטובר 1944. זה היה קרב התאבדות. אך הוא נתן תקווה לאסירים... שביתר המחנות של קומפלקס אושוויץ".
ובתקווה זו, הכואבת את הנספים והניצולים כולם, כי אין לקח עליון לזיכרון השואה זולת: ואהבת את רעך (ואחיך) כמוך - אסיים את הרשימה.

לכתבה המלאה ב"הארץ"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

המלצות נוספות מאת: outbrain