עצב
איך מזהים? הורים יכולים לחוש מייד אם ילדם שרוי בעצב, מאחר ששפת גופו תסמל אבל.
ילד עצוב לא יהיה תקשורתי, רמת האנרגיה שלו תהיה נמוכה, הביטוי המלנכולי יהיה פינות הפה היורדות בחוזקה ועיני הילד יהיו מושפלות כאשר הפנים יהיו מוטות כלפי מטה. העיניים הן ראי דרכו אפשר לזהות עצב באופן מיידי - גם עצב קל יגרום לעיניים להיות נמוכות ומוטות כלפי מטה. גופו של ילד עצוב נוטה להיות מכונס ונעול. הגוף מרמז על עצב בכך שהוא שמוט, הכתפיים ועמוד השדרה מעוגלים והתנועות הן מינימליות. לפי צור, פעמים רבות העצב מלווה בשקט, בנשימה איטית ושקטה מהרגיל ובהליכה משתרכת ואיטית. דמעות הן סימן מובהק לעצב ורעד בשפה התחתונה מבשר בכי. כשמתפתח בכי, הנשימה הופכת מואצת מאוד.
מה עושים? טרייסי הוג כותבת בספרה "סודותיה של הלוחשת לתינוקות" (הוצאת מטר) כי לא מומלץ "להסתער" מייד על תינוק בוכה בניסיון להרגיעו. יש לזכור, היא אומרת, כי הבכי הוא שפתו של התינוק, ולכן ראשית יש לעצור ולהקשיב, בניסיון להבין מהו פירושו של הבכי וממה הוא נובע. רק אחר כך יש להעריך את המצב ולהגיב בהתאם.
כמו כן מציינת הוג בספרה, כי תגובה מיידית לכל בכי, על ידי הרמת התינוק אל השד או תחיבת מוצץ לפיו, לא רק שמשתיקה את התינוק אלא גם מלמדת אותו, בלי להתכוון לכך, שלא לבקש עזרה. ההורה הממהר לגשת אל התינוק מונע ממנו לפתח קול משלו.
עניין
* הבעת עניין וחקרנות היא מולדת ומופיעה אצל תינוקות כתגובה לאובייקט חדש או מוזר. תינוק שאוחז בידו משחק, או אפילו שערה - מנסה לקלוט, לחקור ולהבין.
איך מזהים? הבעת הפנים מתאפיינת במבט חד ובפה פתוח מעט. העיניים נפקחות לרווחה, הגבות מתרוממות והאישונים מתרחבים. לילדים אין הרבה סיבות להסתיר עניין, וכל שפת הגוף שלהם מרמזת על כך. ילד מתעניין יתקרב אל האדם או החפץ שלוכד את תשומת ליבו.
לדברי צור מבוגרים, בשונה מילדים, יעשו מאמצים להסתיר את התעניינותם - הם יגניבו מדי פעם מבט לעבר האדם שמעניין אותם, אך לא הרבה יותר מזה.
מה עושים? לסקרנות יש ערך התפתחותי רב עבור הילדים. כל התנסות שאליה הם נחשפים בשנותיהם הראשונות, מעשירה את יכולת העיבוד והחשיבה שלהם באותו התחום. לכן חשוב שההורים יעודדו בעזרת גירויים שונים את הסקרנות הטבעית של ילדם, שבאמצעותה הוא יכול ללמוד ולחקור את סביבתו. מומלץ לחשוף את הילד בכל פעם למשחק או לחפץ אחד, משום שעודף גירויים עלול לגרום לבלבול ולחוסר יכולת להתמקד בחפץ מסוים.
פחד
איך מזהים? כשהילד חש פחד, עיניו יהיו פקוחות לרווחה וגם הפה ייפתח. לעומת זאת, הגוף נוטה להצטנף ולהתכנס בתוך עצמו. צור מסביר כי תחושת הפחד גורמת בדרך כלל למערכת העצבים לתגובה אינסטינקטיבית של שיתוק וחוסר יכולת לזוז מהמקום, או לחלופין - לתגובה מהירה ופתאומית.
אצל חלק ניכר מבעלי החיים, תגובת השיתוק היא חלק ממנגנון ההגנה - ארנבות בטבע מתחזות למתות כדי שהנחש יוותר על הפיכתן לארוחה ולהבדיל, גם ילדים נוהגים בהתאם: או שהם ייאלמו דום ולא יוכלו לזוז ממקומם, או שהתגובה שלהם תהיה דווקא הפוכה והם ינסו לתפוס מחסה (בדרך כלל ירוצו להורה אם הוא בקרבת מקום). תחושת פחד מתעוררת לעיתים עם התקרבותו של אדם זר או כאשר הילד חש חוסר יציבות, למשל תינוק שהושיבו אותו בקצה שולחן או במקום גבוה.
כעס
* הכעס הוא רגש נלמד, המתפתח בשלב מוקדם בחיים.
איך מזהים? הבעת הפנים האופיינית לכעס היא גבות מתחברות וקו אנכי שמופיע ביניהן, ריסים מתוחים ופה שמתכווץ או מקבל צורה מרובעת. ילדים לומדים מהוריהם להפגין כעס ותסכול והם מתמודדים עם רגשות אלה כמותם. ניתן לעורר תחושת תסכול וכעס, למשל, לאחר שמציגים לתינוק (בגיל 9 חודשים) ביסקוויט, ומעלימים אותו כעבור זמן קצר.
מה עושים? כדאי להמתין מעט לפני שניגשים לילד המביע תחושות שליליות כמו כעס, ולתת לו שהות קלה לצאת מזה בכוחות עצמו ולהירגע. אין צורך לכפות מגע וחיבוק על ילד שאינו מעוניין בכך. אחת השיטות להתמודדות עם כעס של ילד היא ללטף לעצמנו את היד, בקצב הנשימה של הילד. הילד אומנם אינו חש במגע, אך רואה אותו וכך יכול להירגע.
מצוקה
* הבעת מצוקה תופיע בעיקר כאשר הילד יחוש כאב.
איך מזהים? תגובה אופיינית תהיה עצימת את העיניים בחוזקה תוך כיווץ העור שסביבן, המצח מקומט וזועף, הפה נפתח לרווחה, השפתיים מקבלות צורה מלבנית, השיניים והחניכיים נחשפות תוך כדי פתיחת הפה.
"כשילדים חשים במצוקה כלשהי ניתן להבחין בכך מייד", מוסיף צור, "משום שאצבעות הידיים ולעיתים גם אצבעות הרגליים מתכווצות. את האגודל נוהגים הילדים להחביא בתוך כף היד, מתחת לאצבעות. האגודל של הילד הוא סמל לראש, והחבאת האגודל מסמלת את מה שהיו רוצים לעשות באותו רגע עם ראשם. מעניין לדעת כי ילדים מחביאים את האגודל גם כשהמצוקה אינה קשה במיוחד, כלומר גם כשהם רואים סרט מפחיד או נתקלים באדם המאיים עליהם באופן כלשהו. סימן נוסף המעיד על מצוקה אצל ילדים הוא שימוש בקול חלש, בשונה מעוצמת הקול שבה אותו ילד משתמש בדרך כלל.
מה עושים? על ההורה להפגין אמפתיה, הבנה ותמיכה בילד החש מצוקה, בהתאם לסוג המצוקה והסיבות שגרמו לה. אפשר לכוון את הילד לפעילות חיובית ונעימה. מומלץ לעודד ילדים לבטא את רגשותיהם גם באמצעות ערוצים לא מילוליים, כמו עבודות יצירה למיניהן. חשוב לכבד את צורת ההתמודדות של הילד עם המצוקה ולהימנע משיפוט, העלול לפגוע בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה