פרסומת

יום שני, 28 במרץ 2011

מוח של ציפור - על למידת שפה בבעלי חיים


מוח של ציפור
יכולות לשוניות בבעלי-חיים על-פי הספר "אלכס ואני"

הספר "אלכס ואני" מסכם שלושים שנות מחקר מאת איירין פפרברג. בעבודתה, מפריכה פפרברג את הדיעה הקדומה שלפיה תוכים מחקים קולות אנושיים מבלי להבין את משמעותם, ומראה שלא זו בלבד שביכולתם להבין את מה שהם אומרים, אלא הם אף מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים.

דדי שי

שפה: ייחוד אנושי?
הספר "אלכס ואני", שיצא לאחרונה בהוצאת מטר, מסכם שלושים שנות מחקר שערכה ד"ר איירין פפרברג, מומחית להתנהגות בעלי-חיים מאוניברסיטת הארוורד. בעבודתה, מפריכה פפרברג את הדיעה הקדומה שלפיה תוכים מחקים קולות אנושיים מבלי להבין את משמעותם, ומראה שלא זו בלבד שביכולתם להבין את מה שהם אומרים, אלא הם אף מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים.
ההנחה שהיכולת להשתמש בשפה היא תכונה ייחודית לבני-אדם, משמשת לעתים קרובות כדי להציג בעלי-חיים כנעדרי יכולת שכלית מורכבת, ובכך מסייעת להצדיק את השליטה בהם ואת ניצולם. כך, למשל, כתב על הנושא חלוץ הפילוסופיה המודרנית, רנה דקארט:
"[...] אין לך בני-אדם – בלא להוציא מן הכלל אף את המטורפים – מטומטמים כל-כך וטיפשים כל-כך, שלא יהיו מוכשרים לצרף יחד מילים שונות, ולסדר מהם מאמר שבו יביעו את מחשבותיהם; ולעומת זאת, אין לך בעל-חיים אחר, כל-כמה שיהא שלם ומחונן מטבעו, שיכול לעשות דבר כזה. הסיבה לכך אינה מה שהם חסרים כלים, שהרי רואים אנו שהעורבים-הלבנים והדררות יודעים להשמיע מילים כמותנו, ואף-על-פי-כן אינם יכולים לדבר כמותנו, כלומר אינם יכולים להראות שהם חושבים מה שהם אומרים [...] ודבר זה מעיד לא רק על כך שהחיות יש להן פחות שכל מאשר לבני-אדם, אלא שאין להם שכל מכל וכל." (עמ' 70-69)
לא רק שימפנזים
טענתו המפוקפקת של דקארט, שיכולת לשונית היא תנאי הכרחי לאינטליגנציה, ראויה לביקורת בפני עצמה. אך אפילו ההנחה שהיכולת להשתמש בשפה קיימת רק בבני-אדם, החלה להתערער בעקבות מחקרים שבוצעו במאה ה-20 על היכולת התקשורתית של בעלי-חיים שונים. עבודתה של פפרברג פורצת דרך בתחום זה, כי בעוד שרוב המחקרים נעשו על חיות מינים הקרובים גנטית לבני-אדם (כגון קופי-אדם) או בעלי מוח גדול במיוחד (כגון דולפינים), מחקרה של פפרברג בחן יצורים הרחוקים מבני-אדם ובעלי מוח שאינו גדול יותר מאגוז מלך מקולף: תוכים מזן אפרור אפריקני (המוכרים בכינוי ג'אקו).
אלכס, התוכי הראשון והבולט ביותר במחקרה של פפרברג, הגיע להישגים המצביעים על כך שממדי מוחו הקטנים אינם מעידים על אינטליגנציה מועטה. למעשה, הוא הצליח לגלות כישורים שבמקרים רבים אינם נופלים מאלו של קופי-אדם.
המאבק בספקנות
בתחילת דרכה, נאלצה פפרברג להתמודד עם ממסד מדעי שמרני, שהתייחס בספקנות לכל ניסיון לזהות אינטלגנציה בבעלי-חיים: הגישה השלטת בחקר הפסיכולוגיה של בעלי-חיים בשנות השבעים של המאה הקודמת הייתה ביהביוריסטית, שלפיה התנהגות בעלי-חיים נקבעת על-פי מנגנונים פשוטים של תגובה לגירויים, עם מעט מאוד פעולת עיבוד שכלית המקשרת בין הגירוי לתגובה. כך, למשל, מספרת פפרברג שנאלצה להסוות את נושא המחקר שלה תחת השם הפחות מעורר-מחלוקת "מחקר בלמידה של בעלי כנף" במקום "מחקר לשוני בבעלי כנף".
קושי נוסף בדרכה של פפרברג היה הרקע המקצועי שלה: את הדוקטורט שלה עשתה בכימיה תיאורטית, ואילו למחקר בתודעת בעלי-חיים הגיעה לאחר שנחשפה במקרה לעבודתו שלדונלד גריפין. גם היכרותה עם תוכים החלה כעניין אישי ולא מקצועי, כיוון שבתור ילדה החזיקה תוכים.

ללמד תוכי לדבר

ברוח התפיסה הביהביורסטית, ההוראות ללימוד לתוכים שבהן נתקלה פפרברג כשהחלה לעסוק בתחום היו להרעיבם עד שיגיעו ל-80% ממשקל הגוף הטבעי שלהם, ואז לתגמל אותם באמצעות מזון על כל הצלחה במשימות הלימוד. פפרברג מבקרת שיטת לימוד זו, לא בשל אכזריותה הבוטה אלא בגלל חוסר יעילותה: תוכי מורעב הלומד לחזור על מילה בתמורה לאוכל, ילמד לזהות את המילה ששמע כבקשה לקבלת מזון.
פפרברג מציעה ללמד את התוכי בשיטה הקרובה יותר לאופן הטבעי שבו רוכשים ילדים שפה: הם אינם לומדים לדבר כתוצאה מאילוף באמצעות פרסים, אלא מתוך אינטראקציה טבעית עם אנשים הדוברים את השפה, בד בבד עם ההשתלבות בחברה האנושית.
פפרברג לימדה את אלכס לזהות מילים באופן דומה: היא נתנה לו לצפות בה משוחחת עם עוזרי המחקר שלה, ששימשו עבורו הן כמודלים לחיקוי והן כמתחרים על תשומת-לבה. האופן שבו דיברה עם עוזרי המחקר היה זהה לאופן שבו דיברה עם אלכס, וזאת כדי שילמד לחקות את התנהגותם בדרך ההזדהות. פפרברג גם התחלפה בתפקידים עם העוזרים כדי להבהיר את הדינמיות של הצדדים בשיחה. אלכס לא תוגמל באוכל כפרס על לימוד מילים, מלבד לימוד שמות מאכלים. עם זאת, למרות שיטת הלימוד הטבעית לכאורה, המחקר עצמו היה מייגע:
"אם אלכס אמר 'רוצה עינב' וקיבל בננה, הוא היה זורק אותה וחוזר בעקשנות, 'רוצה עינב.' הוא לא הפסיק עד שקיבל עינב. אילו היה מדובר בילד, הייתם מסכימים ללא כל פקפוק שהוא באמת רוצה עינב, ושבננה פשוט לא תספק אותו. אבל זה לא מדע. במדע צריך מספרים. במדע צריך לחזור שוב ושוב על בדיקות – למעשה, לפעמים צריך לחזור עליהן שישים פעמים או יותר – לפני שלתשובה יש אמינות סטטיסטית, ולפני שמדענים יתייחסו אליה ברצינות. אלכס המסכן." (עמ' 87)
שליטה לשונית נרחבת
שיטה הלימוד הוכיחה את עצמה כאפקטיבית. אלכס למד את שמות החפצים שהוצגו בפניו ומושגים פשוטים, כגון שמות צבעים, צורות שונות וחומרים שונים. הוא למד גם מושגים מורכבים יותר כגון "צבע", "גודל", "צורה" ו"חומר", והוא הבין שכל אחת מהקטגוריות הללו יכולה לקבל ערכים שונים, ושניתן למיין חפצים על-פי כל אחת מהתכונות הללו (ראו סרטון להמחשה). אלכס למד להכיר גם מושגים מופשטים ומורכבים עוד יותר, כגון "דמיון" ו"שוני", וידע לומר במה חפצים שונים דומים זה לזה, ובמה הם שונים. בנוסף לכל אלה, למד אלכס לזהות אותיות ולהקריא את העיצורים שהן מסמנות, לזהות מספרים ולבצע פעולות חיבור. בין היתר למד את המספר "אפס", שאפילו בקרב ילדים היכולת לזהותו מתפתחת בשלב מאוחר יחסית.
מחדש השפה
אחת התוצאות הבלתי צפויות של העבודה עם אלכס הייתה, שבנוסף למילים שאותן ניסו החוקרים ללמדו, הוא הכניס לאוצר המילים שלו גם מילים מקוריות, שהמציא בהסתמך על המילים שהכיר. כך, למשל, לתפוח התעקש אלכס לקרוא "בנרי" – שילוב של המילה בננה עם צ'רי (cherry – דובדבן באנגלית). למרות ניסיונותיה של פפרברג ללמד אותו את המילה "תפוח" המשיך אלכס לקרוא לפרי בשם שהוא המציא, ואף ביטא את המילה באיטיות, כשהוא מדגיש בנפרד כל הברה – בדיוק באופן שבו נהגו פפרברג ועוזרי המחקר שלה כאשר ניסו להרגיל אותו למילה חדשה (ואכן, בסופו של דבר הצליח אלכס ללמד את צוות המחקר את המילה שטבע).
עניין מיוחד עשוי להימצא במילים שקלט אלכס בדרך אגב, מבלי שנעשה ניסיון מכוון להכיר לו אותן. כך, למשל, הוא למד לבקש סליחה. למרות שאין יסוד להניח שהבין את מלוא משמעותו של המושג, הוא ידע שזוהי מילה שניתן להשתמש בה כדי לפשר במצבים מתוחים, ויישם הבנה זו במקומות מתאימים בשיחה. בצורה דומה, למד אלכס להכיר גם את הציווי "הירגע!" שהופנה אליו כאשר התנהג בצורה סוערת, וידע להפנות אותו בחזרה לאנשי צוות המחקר כשהיו הם עצבניים. מילותיו האחרונות של אלכס לפפרברג, זמן קצר לפני מותו ב-2007, היו: "היי טובה. אני אוהב אותך."
קושי מרכזי במחקר – ובחייו של אלכס במעבדה – לא היה מידת האינטליגנציה שלו, אלא דווקא הרמה הנמוכה של החומר הנלמד והמבדקים. הוא נשאל שוב ושב שאלות על חפצים שונים,
"כדוגמת 'איזה חפץ הוא ירוק?' 'איזה חומר הוא כחול ושלוש פינות?' 'איזו צורה היא סגול?' 'כמה עץ ארבע פינות יש?' בתחילה ענה אלכס נכונה רוב הזמן: 'מפתח' או 'עץ' או 'צמר' או 'שלוש', וכולי. אבל בתוך זמן קצר הוא התחיל לעשות הצגות. הוא היה אומר 'ירוק' ואז מושך את הלבד הירוק שריפד את המגש בכוח שדי היה בו כדי להפיל את כל החפצים שהיו עליו. או שהוא היה אומר 'מגש' ונושך את המגש. לפעמים הוא לא היה אומר כלום ופתאום מתחיל להתנקות. או שהוא היה מסתובב ומפנה את אחוריו לעברי, מחווה ברורה כל כך שאין צורך בתרגומה. פעם אחת הוא הוציא את המגש מידי, זרק אותו על הרצפה, ואמר, 'רוצה לחזור,' שפירושו סיימתי. קחי אותי בחזרה לכלוב.
איך אפשר להאשים אותו? אף לא אחד מהחפצים היה חדש בשבילו. הוא ענה על שאלות כאלה תריסרי פעמים, אך המשכנו לשאול אותן כי היינו זקוקים לדגימה הסטטיסטית שלנו. [...]
עם זאת, לפעמים אלכס בחר להביע את דעתו על המטלה המשעממת על ידי כך ששיחק איתנו. לדוגמה, היינו שואלים אותו, 'איזה צבע מפתח?' והוא היה אומר את כל הצבעים שהכיר, ומדלג רק על הצבע הנכון. בסופו של דבר הוא נעשה יצירתי מאוד במשחק הזה, ונהנה יותר להכעיס אותנו מאשר לתת את התשובות שרצינו והוא ללא ספק ידע." (עמ' 88)
מחקר וניצול
מחקרה של ד"ר פפרברג פותח צוהר להבנה עד כמה עשויים בעלי-חיים להיות אינטליגנטיים, הרבה מעבר לציפיותינו. יש לקוות כי מסקנותיו יתרמו להבנת עולמם של בעלי-חיים ולקידום יחס מוסרי יותר כלפיהם, ובפרט כלפי עופות, שנפגעים מניצול בהיקף הגדול ביותר ובאכזריות הרבה ביותר. עם זאת, יש להדגיש שסקירת המחקר אינה מהווה תמיכה במחקרים המבוססים על ניצול בעלי-חיים, ואין בה כדי לבטל את הביקורת נגדם.
אלכס, בניגוד לרוב המכריע של בעלי-חיים המנוצלים למחקר, לא סבל מאכזריות בוטה: אופיו המיוחד של המחקר יצר תנאים שאפשרו לחוקרים להכיר בו כיצור אינדיבידואלי, בעל רגשות, ולא רק כמכשיר מחקר חי (ראו סרטון). אך למרות הניסיון להתחשב בצרכיו, אלכס נאלץ לבלות רוב חייו בכלוב, במעבדה סגורה ונטולת חלונות. רק במקרים בודדים בחייו זכה לצאת לאוויר הפתוח, וזאת כשהחוקרים הפרו את נהלי אחזקת בעלי-החיים של האוניברסיטה. בדומה לתוכים רבים הנסחרים בחנויות, נוצות הכנף שלו נקטמו עוד לפני שנרכש עבור המחקר.
יכולתו של אלכס לפתח את כישורי השפה שלו בצורה כה מרשימה, התאפשרה במידה רבה מכיוון שלא הייתה לו הזדמנות לפתח את יכולותיו השכליות בכיוונים טבעיים. נראה שהצטיינותו בלימוד השפה האנושית הגיעה לדרגה כזו משום שהתוודע אליה כ"שפה ראשונה", לאחר שנשללה ממנו האפשרות ליצור קשר עם תוכים אחרים.
מחקר וסחר בעופות
ההכרה ביכולות השכליות של תוכים, עלולה להביא לעליית העניין בהחזקתם כ"חיות מחמד", ובכך לחזק תעשייה נצלנית, המבוססת על חטיפת עופות מסביבתם הטבעית או על הרבעתם באופן מסחרי בתנאי שבי. פפרברג מספרת על התנסותה בהחזקת תוכים כילדה, ומזכירה בקצרה את הגורל האומלל שצפוי לרבים מהתוכים הנסחרים כ"חיות מחמד":
"כל התוכונים היו ציפורים בפרוטה, ולא החזיקו מעמד זמן רב, שכן אף אחד לא ידע דבר על הצורך בתזונה נכונה ואף אחד לא חשב לקחת ציפור חולה שעולה דולרים ספורים לווטרינר." (עמ' 37)
אבל גם כאשר נעשים ניסיונות לספק לציפורים שבויות את מיטב התנאים האפשריים, היכולת לעשות זאת בתנאי שבי מלאכותיים היא מוגבלת ביותר. זאת בשל הבנתנו המועטה את צרכי התוכים ואת עומק עולמם הפנימי. מחקרה של פפרברג עשוי לעזור לנו להבין כמה מעט מעולם זה ידוע ומובן לנו.
מקורות
איירין מ. פפרברג, אלכס ואני, מאנגלית: אורי שגיא (תל-אביב: מטר, 2010). 192 עמודים. לקריאת הפרק הראשון
רנה דקארט, מאמר על המתודה, תרגום: יוסף אוּר ( ירושלים: מאגנס, 1999).
מתוך עלון זכויות בעלי חיים השבוע של אנונימוס
Anonymous NewsLetter

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

המלצות נוספות מאת: outbrain